רם סופר

נבחרת הגברים של ישראל בשחמט חזרה לעשירייה הראשונה לאחר כישלון ב-2012 וסיימה במקום 9 נבחרת הנשים סיימה במקום ה-22. עם זאת נותרו מספר סימני שאלה לגבי הכיוון העתידי של נבחרת ישראל.

קביעת ההרכב של נבחרת ישראל לגברים היוותה מלאכה קלה עבור איגוד השחמט שלנו. חמשת הראשונים במד-כושר: גלפנד, רודשטיין, סמירין, סוטובסקי ופוסטני הרכיבו ביחד נבחרת שממוצע הגיל שלה היה 37 – שנה אחת פחות מיהודית פולגאר הגדולה שהסיקה מסקנות בסוף האולימפיאדה והחליטה שהגיע הזמן לפרוש.

בסין חושבים אחרת. הסינים הרכיבו נבחרת ללא השחקן מס' 1 שלהם בשנים האחרונות וונג האו וכן רבי-אמנים מפורסמים כמו לי צ'או ובו קסיאנגז'י. הם הגיעו לאולימפיאדה עם נבחרת שהגיל הממוצע שלה 21 ועם שחקנים שמעטים מסוגלים לבטא את שמם. עכשיו הם חוגגים עם מדליות הזהב.

הודו הגיעה לטרומסו ללא וישי אנאנד וגם ללא מס' 2 שלה פנטלה הריקרישנה. פרימרג'ן נגי בן ה-21 שיחק בלוח הראשון והוביל את הקבוצה למדליית הארד. ואצלנו עדיין נהוג לחשוב שאם גלפנד לא ישחק אז "אין לנבחרת שום סיכוי".

השחמט המודרני הינו דינמי ביותר. הידע מתעדכן כיום במהירות עצומה. דברים שנחשבו בעבר לאמיתות מוחלטות מוטלים כיום בספק. כל המצב הזה פועל לטובת הדור הצעיר שאינו שבוי בקונספציות של העבר ועוקב בצמא אחרי החידושים האחרונים. בנוסף, שחקנים בסביבות גיל 20 ואף למטה מזה מביאים עמם אנרגיה עצומה למשחק ומסוגלים לסחוף אחריהם קבוצות שלמות.

כאשר נבחרתנו (עם אותו קפטן) עשתה פריצת דרך באליסטה 1998 והגיעה למקום הרביעי, בלט בה כוכב צעיר בן 20 שענה לשם בוריס אברוך; כאשר זכינו במדליית כסף בדרזדן כעבור 10 שנים הפליא לשחק בקבוצה מקסים רודשטיין בן ה-19.

אז נכון שקביעת ההרכב הנוכחי של נבחרת ישראל נראתה טבעית ביותר לפי סולם המד-כושר, ונכון גם שהדור החדש של השחמט הישראלי עדיין אינו מספיק חזק. אבל למען העתיד צריך לדעתי לקבוע מדיניות חדשה של שריון מקום אחד בנבחרת לשחקן עד גיל 20 (או אולי 22-21). החלטה כזו מצד הנהלת האיגוד תעודד תחרותיות בריאה בקרב הצעירים ולא תקפח יתר על המידה את הדור הוותיק. לשמחתי כבר עלו קולות מהנהלת האיגוד הקוראים לשינוי בכיוון זה.

להרכיב נבחרת שלמה משחקנים צעירים כמו בוורשה 2013 – זה כבר קיצוני מדי. תהליך ההצערה של הנבחרת צריך להתבצע בהדרגה.

גם נבחרת הנשים שלנו נשענה על שחקניות ותיקות (3 מתוך 5), אולם המצטיינות בה היו דווקא יוליה שווייגר (20) ואולגה וסילייב (27). מהנבחרת נעדרו מסיבות שונות שתי שחקניות צעירות חזקות שכבר השתתפו באולימפיאדה הקודמת: מרסל אפרוימסקי ומיה פורת.

לאחר פרישתה של מרסל אפרוימסקי נותרו בנבחרת זמנית ארבע שחקניות בלבד, ולאיגוד השחמט הייתה דילמה אם לשלוח קבוצה ללא מחליפה ולהסתכן במצב שאחת השחקניות תחלה או לשלוח שחקנית חמישית שתשחק במפגשים ספורים. במצבים אלה המדיניות הנכונה לדעתי היא לשגר שחקנית צעירה לצורך התנסות וצבירת ניסיון.

נבחרת הגברים שלנו (קפטן: אלכס כספי) תפקדה בטרומסו בצורה טובה. כאמור, הדירוג ההתחלתי לפי מד-כושר "מרמה" אם לא לוקחים בחשבון את אלמנט הגיל. מדובר בתחרות ארוכה ומתישה הגוזלת אנרגיות רבות, ולצעירים תמיד קל יותר. להערכתי הקבוצה הגיעה לתוצאה מרבית, כאשר השחקנים מפגינים אכפתיות ורוח לחימה רבה בייחוד בסיבובים האחרונים.

היה לנו "יום רע" אחד – 2:2 מול קנדה; שני משחקים צמודים מול קובה והולנד (הפסד ותיקו) שבהם קצת פספסנו; הפסד 3:1 להונגריה שפשוט הייתה יותר טובה מישראל. בשאר המשחקים התמודדנו עם קבוצות פחות טובות. שחקני הנבחרת הפגינו מקצועיות ואחריות קבוצתית, עשו את המוטל עליהם והשיגו את הניצחונות. החשובים בהם היו מול לטביה וקרואטיה בשני הסיבובים האחרונים שהביאו אותנו לעשירייה הראשונה.

בוריס גלפנד השיג 5 מ-9 בלוח הראשון, חצי נקודה פחות מהצפוי לפי מד-כושר. לא מלהיב, אבל אני חש שהציפיות מבוריס גבוהות יתר על המידה. עדיין ההישג שלו טוב יותר מוואנג יואה, שחקן הלוח הראשון של סין שזכתה בזהב.

מקסים רודשטיין התחיל מצוין ולאחר מכן נחלש. התוצאה הסופית שלו הייתה כצפוי לפי מד-כושר, כמו אצל איליה סמירין ששיחק היטב ברוב המשחקים אבל לקה בחוסר יציבות.

המצטיין בקבוצה היה אמיל סוטובסקי שגם אחרי הפסדים כואבים תמיד בא ללוח במטרה לנצח, ועשה זאת ברוב המשחקים.

יבגני פוסטני השיג פחות מהמצופה ולא ניצח אף שחקן מעל 2300.

נבחרת הנשים (קפטן: ידעאל סטפק) שיחקה בצורה די מאכזבת  במשך שמונה סיבובים והגיעה לדירוג הרבה מתחת לרמתה, ואז באו שני ניצחונות גבוהים מאוד על קבוצות חלשות ובעקבותיהם הישג מצוין בסיבוב האחרון: 1.5:2.5 נגד הונגריה. המיקום הסופי של הקבוצה היה גבוה מהדירוג ההתחלתי.

מאשה קלינובה הוותיקה החזיקה את הלוח הראשון בצורה סבירה, אך לא יותר מזה. כוח המחץ שלנו היה יוליה שווייגר (8.5 מ-11) ואולגה וסילייב (7.5 מ-10) – שתיהן עם תוצאות מצוינות כאשר ליוליה חסר אך מעט בשביל הציון הסופי לתואר רב-אמנית (WGM).

אנג'לה בורסוק הייתה עקב אכילס של הקבוצה בהתחלה, אך התאוששה בצורה פנטסטית לקראת סוף התחרות וסיימה בתוצאה טובה. אילנה דוד-גלאז לא הצדיקה את שיגורה לנורווגיה.

אולימפיאדת טרומסו 2014 תמה, והעיניים נשואות לקראת באקו 2016 ובאטומי 2018. ימים יגידו אם קו העלייה מ-2012 ל-2014 היה מקרי או חלק מהתקדמות אמיתית של שחמטאינו לכיוון הצמרת העולמית.