איסטנבול

23/09/2012

מאת סיון חדד

איסטנבול




 



----------------------------------------------------------------------------------------------
יום שני   10 ספטמבר 2012  בשעה  8:27    כותב  רב האמן רם סופר :            
 
החלק על ישראל מתוך הכתבה     ארמניה (גברים) ורוסיה (נשים) זוכות בזהב 


הגענו לאחת ההפתעות השליליות של האולימפיאדה, נבחרת הגברים של ישראל. סיכום מלא יופיע בכתבה הבאה. בינתיים נציין עוד תיקו מאכזב מול בלארוס.

פוסטני ניצח שוב בצורה משכנעת ועורר תהיות מדוע סופסל במשחקים כה רבים; סוטובסקי הערים על יריבו בקרב חריף וסיים את האולימפיאדה עם תוצאה סבירה לאחר התחלה נוראה; אבל שני השחורים שלנו לא החזיקו מעמד נגד יריבים בעלי מד-כושר נחות. עבור בוריס אברוך זה היה הפסד רביעי רצוף. (מישהו זוכר מתי זה קרה לאחרונה לשחקן ישראלי באחת האולימפיאדות?).

בוריס גלפנד כלל לא שיחק מול המדינה שאותה ייצג לפני עלייתו לארץ. אולי מישהו החליט שהמפגש הזה הוא רק לפרוטוקול, אבל העובדות הן שעד היום יכלה ישראל להתגאות בכך שמעולם לא סיימה באולימפיאדה מחוץ ל-20 הראשונות (לדעתי, הישג מדהים). היום כבר לא. ניצחון מינימלי על בלארוס היה מקפיץ אותנו למקום 17 או 18 – לא מבריק אבל נסבל. ניצחון גבוה יותר – למקום 14 או 15 (כמעט כמו הדירוג ההתחלתי). בפועל נרשם בספרי ההיסטוריה שסיימנו במקום ה-26.

נבחרת הנשים של ישראל התדרדרה עד למקום ה-29, שלא שיקף את הופעתה לאורך כל התחרות. הנבחרת התמודדה עם 6 קבוצות המדורגות מעליה, והשיגה נגדן שני ניצחונות ותיקו, כולל 0.5:3.5 מדהים על רומניה שסיימה במקום החמישי! אבל בתחרות שוויצרית הסוף קובע. ההגרלה בשני הסיבובים האחרונים הייתה אכזרית.

בסיבוב הלפני אחרון הובסו הנשים שלנו ללא תנאי, אבל בסיבוב האחרון הן שיפרו את משחקן ללא הכר והיו קרובות לתיקו או אפילו ניצחון מפתיע על ארה"ב (שהיה מקפיץ אותן למקום ה-10). אף משחק לא הסתיים לפני חמש שעות משחק. לקראת הסוף מרסל אפרוימסקי החמיצה ניצחון על שחקנית המדורגת 300 נקודות מעליה, מאשה קלינובה שגתה גסות בעמדת תיקו מוחלט ומיה פורת לא הצליחה להחזיק סיום נחות.

גם יוליה קלקלה עמדה טובה, אבל נחלצה בסוף בתיקו שהבטיח לה ציון לתואר אמנית בין-לאומית וגם מקום חמישי בדירוג הכללי של השחקניות בלוח המילואים.

------------------------------------------------------------------------------------------
יום שלישי 11 ספטמבר 2012  כותב בבלוג שלו רב האמן אמיל סוטובסקי       

את מי להאשים ומה לעשות Кто виноват&что делать 
לינק למסמך המקורי ברוסית   

האם מישהו מהאינטליגנציה הרוסית המקומית יכול להתפנות קצת מעיסוק בשאלות
הנצחיות 
 ולתרגם בהתנדבות לטובת הצברים את המאמר שבהמשך מרוסית לעברית ? 
לא חייב להיות ברמה 
 של קריקסונוב ומירסקי,  מספיק תרגום טוב-לתרגם רע אני יכול לבד. 
                                                                                                 אברהם קלדור. 


זה התרגום שלהאמן הבינלאומי איליה סידורנקו . Большое спасибо Илья         


ותודה גם לאמן הבינלאומי לאון לדרמן   ששלח תרגום מאוחר יותר.


את מי להאשים ומה לעשות?
הופעתה של נבחרת הגברים הישראלית באולימפיאדת השחמט מחייבת את אוהדי הנבחרת והשחקנים עצמם, לחפש תשובות לשאלות הנצחיות של האינטליגנציה הרוסית. ההופעה של הנבחרת הייתה חלשה - בפעם ראשונה מאז שנת 1996 לא השתתפנו בהתמודדות על המדליות.
בוריס גלפנד,לראשונה אחרי הדו קרב מול אנאנד שיחק בקצב זמן רציני (אי אפשר לקרוא ל90+30 קצב קלאסי...)

התוצאה +1 =7 יכולה להתפרש כהצלחה באותן תחרויות על שבהן בוריס משתתף בדרך כלל, אמנם מול הרכב היריבים המגוון שעימם התמודד, יכולנו לצפות יותר מהשחקן המוביל של הנבחרת...בכל זאת שלוש  תוצאות תיקו בלבן מול שחקני 2600, זה טיפה יותר מדי בשביל אחד מהשחקנים הטובים בעולם.

העדר ההפסדים מהווה כמובן פקטור משמעותי, אך לוח ראשון יציב אינו מבטיח הצלחה קבוצתית, ולהוביל את הנבחרת כמו שעשה בדרזדן,
בוריס למרבה הצער לא הצליח.

כותב שורות אלו  נכנס רע לתחרות ושיחק בצורה זוועתית את שלושת המשחקים הראשונים. לאחר מכן הצלחתי להשיג סדרה של ניצחונות, שנקטעה על ידי
בלק אאוט זמני במשחק מול ון-ולי. לבסוף,  הצלחתי לנצח את סרגי זיגלקו הבלרוסי במשחק מרתק, מה שאיפשר לי לסיים את התחרות עם תוצאה מענף
ההוקי קרח :5-3 (5 ניצחונות ו3 הפסדים). התיקו בקרב מסובך מול האריקרישנה הוא תוצאה יוצאת דופן על רקע סדרת ההכרעות הנ"ל.

בסך הכל יצאתי ברגשות מעורבים. מצד אחד כמה משחקים טובים ושלושה ניצחונות מול שחמטאים מעולים, אך מן הצד השני חוסר היציבות התמידית
במשחקי בלטה הפעם במיוחד.

מקסים רודשטיין בלוח השלישי נתן את אחת ההופעות החלשות ביותר שלו. אין צורך להרחיב יותר מדי את הדיבור, וניתן רק לציין שהעבודה הקשה
כעוזרו של בוריס גלפנד השפיעה לרעה על משחקו של מקסים.

ובכלל, נושא ה"עבודה למען שחמטאי בכיר והשפעתה על רמת המשחק" מחייב תשומת לב כשלעצמו. למרבה הצער, במקרה של בוריס, ניתן לראות
ירידה ברמת המשחק של כמעט כל עוזריו (טומאשבסקי, אליאנוב ,רויז ,רודשטיין). אך בהתחשב בגיל צעיר והכישרון העצום של כל אחד מהשחקנים האלה,
סביר להניח שהם יחזרו לתפקודם בזמן הקרוב ביותר.

התוצאה הטובה ביותר שייכת ליבגני פוסטני. למרבה הצער, הוא שיחק את מספר המשחקים המועט ביותר בקבוצה. תוצאתו עזרה לקבוצה להחזיק מעמד,
אך לא הספיקה כדי לשנות את המומנטום השלילי שבו נמצאה הנבחרת.
 
כפי שניתן לראות מהפרקטיקה, למען הצלחת הקבוצה דרוש שחקן "בונקר" אשר מנצח בכל המשחקים החשובים (מה שלמרבה ההפתעה הצלחתי לעשות באולימפיאדה הקודמת), או לחלופין שני שחקנים בכושר טוב המנצחים לסירוגין ואינם מפסידים. פוסטני לבדו לא הצליח לסחוב את הקבוצה על הגב.

במחצית הראשונה של התחרות היה נדמה שבוריס אברוך יהיה השחקן השני שיוביל את הנבחרת
(הוא פתח עם 5 מ 6!),אך לבסוף אזלו כוחותיו. אולי היה מקום להחליף את בוריס, אך היו יותר מדי שחקנים בקבוצה שנזקקו למנוחה... בוריס המותש הפסיד
את ארבעת משחקיו האחרונים מה שהיווה את המסמר האחרון שננעץ בהופעתה הכושלת של נבחרת ישראל.

אין אלא להודות שחברי הנבחרת הגיעו לתחרות במצב שרחוק מלהיות אופטימלי. מתסכל, שלמרות המאמצים הכבירים שהשקיעה ההנהלה החדשה
של האיגוד הישראלי לשיפור השחמט בישראל, הנבחרת האולימפית לא התאספה אפילו ליום אחד של מחנה אימונים
(לעומת נבחרת ארמניה הזוכה במדליית הזהב שעשתה מחנה אימונים באורך 20 ימים, נבחרת רוסיה הזוכה במדליית הכסף שהתאמנה 10 ימים
ונבחרת אוקראינה מדליסטית הארד - 3 ימים).ייתכן, שפשוט הרגלנו את כולם לקפיצות מעל הראש
(למרות שכבר שנים ארוכות אין הנבחרת מדורגת אפילו בעשירייה הראשונה!). 
מה לעשות, הקפיצה מעל הראש הפעם - לא צלחה.

מה לעשות?
------------------------------------------------------------------------------------------  
יום חמישי   13 ספטמבר 2012  בשעה  8:14    כותב  רב האמן רם סופר :            
  

בתמונה: קבלת פנים ממלכתית לנבחרת ארמניה עם נשיא המדינה
המפגש הדו-שנתי בהשתתפות כל עולם השחמט הסתיים בתחילת השבוע. הגיע הזמן לסכם את מה שראינו באולימפיאדת איסטנבול ואת הופעת נבחרות ישראל ולהסיק מסקנות.


אולימפיאדות הגברים והנשים לשנת 2012 היו כרגיל תחרויות חזקות מאוד בהשתתפות הרוב המכריע של שחקני העל (עם כמה נעדרים בולטים, שבראשם קארלסן ואנאנד). כל הנבחרות הפייבוריטיות התייצבו בהרכב חזק במטרה לזכות באחת המדליות.

בפעם האחרונה שרוסיה זכתה במדליית הזהב (2002) זה היה עם גארי קספארוב. מאז פרישתו של האלוף האגדי לא מצליחה מעצמת השחמט מס' 1 לזכות במדליית הזהב היוקרתית הזו, ושכנותיה אוקראינה וארמניה מתחלקות בתארים.

אלו היו שלוש הזוכות במדליות גם באולימפיאדה הנוכחית, ושוב רוסיה הסתפקה בכסף אף על פי שהובילה במשך רוב שלבי התחרות. הפסד מפתיע לארה"ב הוריד אותה מהמקום הראשון, ושני הניצחונות המסיימים לא היו גבוהים מספיק כדי לעבור את נבחרת ארמניה.

על ארמניה כבר נאמר הכול. מדינה קטנה שהשחמט הוא ללא ספק ענף הספורט הייצוגי מס' 1 שלה. בהתאם לכך ערכה הנבחרת מחנה אימונים בן 20 יום לפני התחרות, שאכן הביא לתוצאות המקוות. ארוניאן, מובססיאן, אקופיאן וסרגיסיאן הגיעו כולם לכושר טוב בעת התחרות. מובססיאן הצטיין קצת פחות מהאחרים, אבל ניצח בשני המשחקים החשובים ביותר – נגד רוסיה ובסיבוב האחרון. כל אחד משני הניצחונות הללו היה חיוני ביותר להצלחת הקבוצה. המחליף טיגראן פטרוסיאן חימם כרגיל את הספסל. העובדה ששמו זהה לאלוף העולם האגדי לא הקנתה לו "זמן משחק" אחרי הסיבוב השלישי, כי בארמניה מאמינים שצריך להופיע לכל מפגש בהרכב החזק ביותר.

בסיום התחרות התקבלו חברי הנבחרת בכבוד מלכים ביירוואן על ידי ראשי המדינה. אכן, קשה להצביע על הישגים דומים של ארמניה בענפי ספורט אחרים.

וזה מזכיר לנו מדינה מזרח-תיכונית מסוימת שזכתה בשתי האולימפיאדות הקודמות להישגים חסרי תקדים: מקום שני ומקום שלישי בעולם. הישגים אלה בולטים מאוד לנוכח הופעתנו הבינונית ומטה בענפי ספורט פופולריים אחרים.

אף על פי כן, קשה לדמיין תסריט שנשיא המדינה יקבל אישית את פני הנבחרת בשדה התעופה או בכיכר העיר. למעשה, לא נמצא אפילו תקציב לערוך מחנה אימונים כלשהו לנבחרת ישראל בשחמט לפני האולימפיאדה.

הישגיה של נבחרת ישראל באולימפיאדה הנוכחית היו בהתאם. הקבוצה נראתה לא מוכנה, וחלק מהשחקנים כמו אמיל סוטובסקי התחילו את התחרות בכושר ירוד מאוד והשתדלו בהמשך לתקן את הרושם. אחרים (בעיקר בוריס אברוך) התחילו טוב אבל לא החזיקו מעמד עד הסוף. סגן אלוף העולם בוריס גלפנד הסתפק בשורה ארוכה של תוצאות תיקו בלוח הראשון עם שחקני הדרג השני בעולם ובניצחון על אלבניה.

נקודת האור בקבוצה הייתה יבגני פוסטני (5.5 מ-7), אך הוא שותף במעט מדי משחקים ועקב כך לא נכלל בדירוג המצטיינים על הלוח שלו. לעומתו הייתה למקסים רודשטיין תחרות חלשה מאוד, שהחלה בהחמצה משוועת נגד אוקראינה (הפסד בסיום עם יתרון חומרי ברור) ונמשכה בשלושה הפסדים נוספים, לאו דווקא לשחקני הצמרת העולמית.

בסופו של דבר הגענו למקום ה-26 – הגרוע ביותר בתולדות נבחרת הגברים באולימפיאדות. בשנים עברו תמיד היינו בין 20 הראשונים. המקום הנמוך ביותר היה 19, בהוואנה 1966.

חשוב לציין כי שיפור קל בסיום היה מביא אותנו לסביבות המקום ה-12 (הדירוג ההתחלתי של הקבוצה), וכאן עליי להעלות נושא שעורר תמיהות רבות – קביעת ההרכב של הנבחרת על ידי הקפטן אלון גרינפלד.

כאמור, בארמניה הנושא הזה לא מסובך מדי. הם מאמינים שההרכב החזק ביותר הוא שצריך לשחק כמעט כל הזמן וארבעת הלוחות הראשונים שלהם לא נוהגים לנוח.

לעומת זאת, בישראל נהוג להחליף את ההרכב ממפגש למפגש. פעם אחת ויחידה במהלך האולימפיאדה (סיבוב 8) התייצבנו עם ארבעת הלוחות הראשונים, בהרכב החזק ביותר האפשרי (לפי מד-כושר).

התוצאה: ניצחון 0.5:3.5 על ספרד. אילו היינו משחקים כך כל האולימפיאדה לא היינו צריכים בסוף לחפש תירוצים לכישלון. מה עושים אחרי ניצחון כזה? ההיגיון הפשוט אומר ש"לא מחליפים סוס מנצח". כלומר היינו אמורים להמשיך לשחק בהרכב החזק ביותר בשלושת המפגשים האחרונים, שהם למעשה הקובעים את דירוגנו הסופי.

"אמורים" לחוד ומציאות לחוד. הניצחון על ספרד הייתה הופעתו הראשונה והאחרונה של ההרכב החזק. בשלושת המפגשים שנותרו לא הושג אפילו ניצחון קבוצתי בודד, אף על פי שיריבינו לא היו מאריות השחמט העולמי.

בסיבוב האחרון הגדלנו לעשות כשויתרנו על שירותיו של גלפנד ובמקומו שיחק בוריס אברוך לאחר שלושה הפסדים רצופים. התוצאה: תיקו עם בלארוס הבינונית. איני בא בטענות לאברוך, שעשה בתחרות כמיטב יכולתו וניסה להילחם בכל משחק. אולם כושרו בשנים האחרונות הצדיק במקרה הטוב מעמד של שחקן מחליף, ודאי לא של שחקן הרכב קבוע.

ההתחלה הטובה שלו (5 מ-6) הייתה מטעה, שכן היא כללה תוצאות תיקו מביכות מול אלבניה ואירלנד וניצחון ממוזל מאוד נגד קזחסטן. אין זה רע ששחקן המילואים ישחק הרבה בתחילת התחרות, כדי שההרכב החזק יגיע רענן יותר לסיבובים האחרונים, אבל איפה היה ההרכב החזק בשלושת הסיבובים האחרונים (שהם החשובים ביותר בתחרות שוויצרית)?!

בתחילת האולימפיאדה השווה מנהל האתר אברהם קלדור את הופעתו הבודדת בנבחרת בשנת 1972 עם הנבחרת של היום. נבחרת 1972 כללה שלושה צעירים חסרי מד-כושר בין-לאומי! אף על פי כן היא השיגה מקום 17 מכובד (לעומת 26 של הנבחרת הנוכחית על שלל רבי-האמנים שלה). בסוף אותו עשור הביא תהליך חילופי המשמרות בנבחרת להצלחות: מקומות 6-5 בעולם שהיו הישגים אדירים במונחים של אז.

המסקנה המתבקשת: הסגל הנוכחי מיצה את עצמו. צריך לתת הזדמנות לשחקני הנוער. אפשר לקחת סיכון מחושב ולהתייצב לתחרות כזו עם הרכב נמוך במד-כושר אבל גבוה במוטיבציה ובפוטנציאל עתידי. תהליך נכון של בנייה מחדש יעזור לנו לקצור את הפירות בתוך שנים ספורות.

 

נבחרת הנשים שלנו כבר החלה בתהליך בנייה מחדש בהשראתו של הקפטן ויטאלי גולוד. למיה פורת (21), מרסל אפרוימסקי (18) ויוליה שווייגר (18) פוטנציאל רב בשחמט הנשי, אם רק יתמידו באימונים ובתחרויות. בתחרות הנוכחית ראינו כבר כמה הישגים נאים במשחקים בודדים: מיה כפתה במשחק מצוין תיקו בכלים השחורים על אנה מוזיצ'וק, מס' 2 בעולם; מרסל הייתה קרובה לניצחון סנסציוני בסיבוב האחרון על אירנה קרוש החזקה מארה"ב; יוליה סיימה חמישית בלוח שלה וזכתה לציון לתואר אמנית בין-לאומית.

הוותיקות מאשה קלינובה ואנג'לה בורסוק תרמו מניסיונן, והנבחרת הצליחה להפתיע קבוצות חזקות כמו סרביה (1:3) ורומניה (0.5:3.5).

עם זאת, שני המפגשים האחרונים נגד הודו וארה"ב הוכיחו שיש עוד הרבה מה ללמוד ולשפר. הגרלה אכזרית בסיום התחרות דרדרה את הנבחרת למקום ה-29. כאמור, העתיד תלוי בכך שהצעירות המוכשרות ימשיכו להתמקד בשחמט ולהשקיע.

איגוד השחמט יכול לסייע בכך. חשוב שיהיה לנו סגל של שחקניות בכירות שמתאמנות באופן סדיר. אין זו גזירה משמיים שהישגי הנשים בזירה הבין-לאומית יהיו ירודים מאלו של הגברים. בתחום הנוער הנשי כבר אפשר להצביע על הישגים נאים – 12 משתתפות ומדליה אחת באליפות אירופה האחרונה. 
-----------------------------------------------------------------------------------------------

יום שישי  14 ספטמבר 2012  16:08  כותב קפטן הנבחרת  רב אמן אלון גרינפלד:   

כקפטן נבחרת הגברים ברצוני להגיב על הפרשנויות וההערות שהעלה כאן רם סופר באשר להופעתה של נבחרתנו באולימפיאדה שזה עתה הסתיימה.

אפתח בזאת שזכותו של כל אחד לבקר ולהביע את דעתו כמיטב שיפוטו ואין פסול בכך שרם סופר, רב אמן וכתב קבוע של האתר, עשה זאת על במה זו. הבעיה שלי עם דבריו של סופר שהם טבולים ברוע, מתבססים אך ורק על התוצאות, ונכתבו ללא כל נסיון לברר את מה שאכן קרה. התוצאה היא ניתוח שמתיימר להיות מקצועי אך למעשה מעוות מאוד את התמונה האמיתית.

התוצאה של הנבחרת אכן גרועה ומאכזבת מאוד. אין צורך ואף אסור להתכחש לכך. אך לכתוב שהמקום אליו הגיעה הנבחרת הוא "הגרוע ביותר בתולדות נבחרת הגברים באולימפיאדות", דבר שסופר חזר והדגיש פעמים אחדות, זוהי דמגוגיה מטעה מהסוג הזול ביותר, המסתתרת מאחורי מספרים יבשים. סופר השווה את מיקומה הנוכחי של הנבחרת (26) לזה של הנבחרת באולימפיאדת הבנה 1966 (19) וסקופייה 1972 (17), אך "שכח" לציין שבהבנה השתתפו 52 נבחרות ובסקופייה 63, לעומת 150 השנה. וחשוב עוד  יותר שבאולימפיאדות ההן שיחקו הן ברה"מ והן יוגוסלביה כמקשה אחת ואילו השנה רק בעשיריה הראשונה היו ארבע נבחרות שהתפצלו מברה"מ. לפיכך, לחזור ולציין שהנבחרת הגיעה השנה למקום הגרוע ביותר בתולדותיה אפשר לכתוב או מתוך רשעות וזדון או מתוך חוסר הבנה מינימלי. ואני נוטה להאמין שלרב אמן סופר ישנה הבנה מינימלית.

 סופר כותב שקביעת ההרכב ע"י הקפטן עוררה תמיהות רבות. אולם הוא לא טרח לנסות ולבררן לא עמי ולא עם היו"ר, המנכ"ל, או יו"ר הועדה המקצועית, להם שלחתי עוד שלשום דו"ח מפורט הכולל הסברים הן לבחירת הנבחרת והן לקביעת ההרכב בכל סיבוב וסיבוב. אין בכוונתי ללמד את סופר את עבודתו העיתונאית. בזמן אליפות העולם לקבוצות בבורסה 2010 הוא כתב דיווחים ארסיים ונוטפי שמחה לאיד על כשלונות הנבחרת תוך זריית מלח על פצעי השחקנים. לאחר שהערתי על כך למנכ"ל סופר התנצל והתחנן שלא אפרסם את תגובתי בכתב והבטיח לא לחזור על סגנונו. אני מרגיש כי עתה הוא חזר לסורו ומעל בעבודתו העיתונאית. כדי להשלים את מה שהוא לא עשה אני מבקש להסביר כאן כמה החלטות אותן ביקר סופר.

ראשית, לגבי מחנה אימונים. נכון שהיה רצוי לקיימו אך חשוב להבין שבארץ מעולם לא נערך מחנה אימונים משמעותי, כמו זה שעשו הארמנים (20 יום) או הרוסים (10 ימים). בעבר היו לנבחרתנו לא מעט הופעות כושלות לאחר מחנות אימונים וכמה הצלחות כבירות ללא מחנה כזה. כך שלהגיד שבגלל זה השחקנים הגיעו לא מוכנים נראה לי שטות מוחלטת. סופר הסתמך מן הסתם על מה שאמיל כתב בבלוג שלו, אולם מטרתו העיקרית של מחנה אימונים אצלנו היא גיבוש ולא לימוד שחמט.

מנסיוני הלא מועט אין שום דרך לנבא את הכושר בו יופיע השחקן באולימפיאדה. פוסטני וסוטובסקי נראו לי בכושר טוב על סמך תוצאותיהם ומשחקיהם האחרונים אולם בעוד הראשון הצדיק את ההערכה השני התחיל את האולימפיאדה בכושר מזעזע. אם יש לסופר דרך בדוקה להביא את כל השחקנים לכושר טוב, אני ממליץ לאיגוד למנות אותו לאלתר כקפטן שכן השחקנים כבר הוכיחו שהם יכולים לזכות במדליה וחסרה רק הדרך להבטיח שיהיו במיטבם.

סופר כותב בסיכומו וציין זאת גם בדיווחיו במהלך האולימפיאדה, שהשחקן המצטיין שלנו (פוסטני) שותף באופן מתמיה רק בשבעה משחקים. מתיאור זה עולה שעשיתי לכאורה הכל כדי להכשיל את הנבחרת. מה שהיה בפועל הוא שבסיבוב הראשון הוא שיחק; בשני נתתי לו לנוח כי הוא נראה בכושר הכי טוב ורציתי "לשפשף" את אמיל (שהפסיד בסיבוב הראשון) את מקסים (שעשה תיקו) ואת בוריס אברוך שחזר לנבחרת לאחר העדרות ארוכה; בסיבוב השלישי הוא שיחק וברביעי הוא הרגיש לא טוב וביקש לא לשחק; בסיבוב החמישי הוא שיחק; בסיבוב השישי היתה לי התלבטות קשה אם להרכיב אותו או את מקסים בשחור נגד נגי ההודי, שם הערכנו שתהיה הבעיה הגדולה ביותר (נגד הודו היה ברור שהן גלפנד והן סוטובסקי חייבים לשחק, כמו גם אברוך שצבר עד אז הכי הרבה נקודת). לאחר דילמה קשה ומשיקולים של פתיחה בחרתי בסוף ברודשטיין וכנראה שזו היתה טעות; בסיבוב השביעי פוסטני שיחק וכן גם בשמיני; בסיבוב התשיעי נגד הולנד שוב היתה דילמה בין פוסטני ורודשטיין. לאחר דיונים בקבוצה הוסכם שעדיף להציב את רודשטיין נגד סוקולוב מטעמים ספציפיים של פתיחה; בשני הסיבובים האחרונים פוסטני שיחק. הניתוח הזה עשוי להיראות מייגע אולם כך מתנהלים הדברים בנבחרת. נשקלים שיקולים רבים ושונים, כאשר מצבם הפיזי והמורלי של השחקנים והפתיחה המשוערת הם רק העיקריים שבהם. כאמור, סופר לא טרח לברר זאת ורק ביקר את התוצאה הסופית.

הביקורת החריפה ביותר של סופר היא ש"היינו אמורים להמשיך לשחק בהרכב החזק ביותר בשלושת המפגשים האחרונים" אך הדבר לא נעשה. אז ראשית, הקביעה כאילו הארבעה הראשונים הם בהכרח ההרכב החזק ביותר היא מופרכת. מה שקורה בנבחרת ארמניה אכן מדהים אך זהו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. שאר הנבחרות ואנו בכללן מאזנים את חלוקת הנטל ובוחרים לכל מפגש את ההרכב הנראה כמתאים ביותר. הן בדרזדן והן בחאנטי מאנסיסק לא הופענו בהרכב הראשון לדו קרב האחרון והמכריע ביותר ולא זכור לי שסופר ביקר זאת. גם לא זכור לי שהוא ביקר את ההחלטה לתת ללוח החמישי (שוב אברוך) לשחק הרבה באליפות אירופה בנובי סאד (שם אברוך היה המצטיין בקבוצה). כלומר סופר מתאים את התאוריה שלו לתוצאות. למרבה הצער אני הייתי חייב להחליט לפני שידעתי את התוצאות.

 ואז לדברי סופר, "בסיבוב האחרון הגדלנו לעשות כשויתרנו על שירותיו של גלפנד". ראשית אני מודה לו על ההזדהות המזוייפת כשהוא נוקט בגוף ראשון רבים, אולם לטוב ולרע ההחלטה היתה שלי. היא נבעה מכמה סיבות שלא את כולן אוכל לפרט אך אסתפק בכך שאגיד שגלפנד אמר שאינו מרגיש טוב וביקש לא לשחק וסברתי שאם אכריח אותו לעשות כן יש חשש שהוא לא ישוש לשחק בנבחרת בעתיד.

בהקשר זה ברצוני לציין נקודה נוספת, שמן הסתם אינה ברורה די הצורך. למרות בקשות חוזרות ונשנות שלי מהנהלות האיגוד השונות, אף הנהלה לא הגדירה עבורי יעדים לקראת תחרויות הנבחרת. מאחר שהיה עליי להגדירם בעצמי, ונוכח הצלחותינו הקודמות, לא ראיתי מנוס מלשאוף שוב לבלתי יאמן – מדליה, למרות שהבנתי שהדבר כמעט ואינו ריאלי. אולם בהיעדר הוראות (ותמריצים) חלופיים סברתי שאם נשאף מלכתחילה ליעד נמוך יותר הדבר יפגע במורל השחקנים. זו הסיבה שבחרתי בהרכב לוחמני במיוחד, שאולי עורר תמיהות מסויימות כאשר העדפתי את אברוך על פני סמירין ורויז.

לדעתי סיכויינו לזכות במדליה הסתיימו לאחר ההחמצה המשוועת נגד אוקראינה. ניצחון בדוקרב זה אולי היה מעניק לשחקנים את הדחיפה המורלית שהיתה עשויה לשנות את התמונה. אולם המשכנו להילחם ומשאפסו הסיכויים לאחר ההפסד להולנד היה קשה מאוד לשחקנים לגייס כוחות נפשיים למען יעד חלופי. כולם הבינו שחייבים להילחם עד הסוף, כולם המשיכו להתכונן ברצינות ולעשות כמיטב יכולתם, אך הם נעדרו את הכוחות הפנימיים. אין זה די במקרה כזה להגיד לשחקנים תלחמו עכשיו על חייכם למען מקום 15. ובמצב זה לא סברתי שזה מוצדק לסכן את עתידו של גלפנד בנבחרת למען הסיכוי לשפר את מקומנו, מה גם שהאמנתי באמת ובתמים שבכל מקרה ננצח בדו קרב האחרון.

זמן רב לפני האולימפיאדה גמלה בלבי ההחלטה לא להעמיד את מועמדותי לקדנציה נוספת כקפטן. ההחלטה נבעה מסיבות שונות, ובעיקרן יחסה של ההנהלה החדשה, ביקורת של מקצת השחקנים, והרגשה שמיציתי את עצמי. צר לי שעליי לעזוב לאחר הופעה כושלת של הנבחרת, אך אני גאה בשחקנים שעשו כמיטב יכולתם. לפעמים פשוט לא הולך, ובניגוד לשתי האולימפיאדות הקודמות רוב השחקנים לא היו הפעם בכושר טוב. וכשזה קורה ראוי לנהוג באצילות כמועמד הבכיר לאמן שמוליק נגר, אשר כתב לשחקנים מיד לאחר הסיבוב האחרון : תודה על המאמץ! ולא להכריז כרב אמן רם סופר ש"הסגל הנוכחי מיצה את עצמו". ראוי אמנם להסיק מסקנות אך לא בפופוליזם ותוך שמחה לאיד. לאחר אחת ההופעות הכושלות ביותר של הנבחרת, באליפות העולם לקבוצות בינואר 2010, שקלתי להתפטר. אולם חשתי שאין זה נכון לעשות זאת לשחקנים. כעבור שמונה חודשים זכינו במדליית הארד באולימפיאדה. אני מציע לכבד את השחקנים שהעניקו למדינה ולשחמט הישראלי כה הרבה ולא לתלות אותם בכיכר העיר לאחר אי ההצלחה.
 
------------------------------------------------------------------------------------------------
 
 יום ראשון  16 ספטמבר 2012  12:50 כותב חבר הנבחרת רב האמן יבגני פוסטני:  

  קראתי בעיון את  מאמרו של ר"א רם סופר  "אולימפיאדת איסטנבול 2012 – סיכום"

ברצוני להגיב על החלק בו הוא  מתייחס להופעתה של נבחרת ישראל.        

לפני שאעבור לתוכן העניין, אציין שאני גאה לייצג את מדינת ישראל ומשתדל לעשות כל מאמץ להצלחת הקבוצה. 
אין לי שום ספק שגם שאר השחקנים עושים את המקסימום.
 
למרות זאת, תוצאתנו באולימפיאדה שהסתיימה זה עתה – מקום   26 -  אינה מעודדת.  לא ארחיב כאן בניתוח הסיבות מדוע נבחרתנו שיחקה פחות טוב מהרגיל. בכל זאת סבורני שביקורתו של רם סופר על השחקנים והקפטן
אינה מוצדקת.

בחצי הראשון של האולימפיאדה היטיב לשחק ר"א בוריס אברוך כשהתחיל עם 5 מ 6 בלוח מילואים. עם זאת, בתוך התוצאה המצויינת מר סופר ציין את שתי תוצאות  התיקו   נגד יריבים נחותים ברמה וניצחון לא משכנע נגד האב"ל מקזחסטן. משום מה סופר לא מצא לנכון לציין שהתוצאה הזאת כוללת גם ניצחונות חשובים ויוקרתיים נגד ר"א אליינוב (אוקראינה 2693) ור"א גופטה (הודו 2637). בחצי השני של התחרות בוריס אברוך, עקב עייפות כנראה, שיחק לצערנו מתחת לרמתו הרגילה. 

הטענה למה לא התיצבנו לסיבובים האחרונים בהרכב שכולל את ארבעת הראשונים במד כושר, גם היא אינה מוצדקת.   עיון בטבלת התוצאות האישיות מצביע על כך שחלק משחקנינו לא היו בכושר טוב במהלך התחרות ולכן שיתוף של שחקן מחליף ברוב המשחקים היה הגיוני ואף הכרחי.

כמו כן אין שום צורך להדגיש שמקום 26 זו התוצאה הגרועה ביותר בכל הזמנים. ההשוואה עם מקום 19 בשנת 1966 ומקום 17 בשנת 1972 היא לא רלוונטית, מכיוון שאז היו נבחרות מקצועיות בודדות, לעומת זמן הווה כשיש עשרות קבוצות שכוללות רבי אמנים מהדרג הגבוה ביותר.

הכותב מגיע למסקנה שהסגל הנוכחי מיצה את עצמו. האמנם? לתשומת לבו של מר סופר:
הסגל הנוכחי כולל כעשרה רבי אמנים מקצועיים כשכל פעם נבחרים מתוכם חמישה שמייצגים את מדינת ישראל באליפות קבוצתית כזאת או אחרת. סופר מדגיש שיש לתת הזדמנויות לשחקני הנוער שלנו. רעיון מעולה! בתנאי אחד ששחקני נוער אלו הם ברמה מספיק גבוהה בשביל להיכלל בסגל הנבחרת. ההשוואה עם נבחרת ישראל לנשים אינה לעניין. השחקניות הצעירות שנכללו בנבחרת נשים כבר הוכיחו בהישגים שלהן שהן ראויות לשחק בנבחרת.

ברצוני לציין שכתבתי תגובה זו מנקודת מבט של שחקן בלבד. אינני מחליט מי מייצג את מדינת ישראל באולימפיאדה או אליפות קבוצתית אחרת. תפקידי  הוא לשחק ולהשתדל לשחק כמה שיותר טוב על מנת לתרום להצלחת הקבוצה.

לסיכום ארשה לעצמי להמליץ לרם סופר בעתיד לכתוב בעין אובייקטיבית יותר.
 
בכבוד רב,
ר"א יבגני פוסטני
חבר נבחרת ישראל 

----------------------------------------------------------------------------------------------
יום שלישי   18 ספטמבר 2012  בשעה  13:14  כותב  רב האמן רם סופר :           
 

לכבוד אברהם קלדור
 

מנהל האתר

שלום, 

ברצוני להגיב בקצרה על דבריהם של אלון גרינפלד ויבגני פוסטני שנכתבו באתר. 

אין בכוונתי להתנצח עם אלון גרינפלד המייחס לי מניעים של רשעות וזדון, ואף לא לרדת לרמתו. עם זאת, בתוך שלל התירוצים, קפטן הנבחרת למעשה מודה בנכונות דברי  שהוא לא ראה חשיבות עליונה בהצבת ההרכב החזק ביותר בסיבוב האחרון. הוא העדיף להיענות לבקשתו של בוריס גלפנד לנוח משום שאחרת "יש חשש שהוא לא ישוש לשחק בנבחרת בעתיד". 

בסופו של דבר הנהלת האיגוד היא זו שצריכה להחליט מה נדרש מקפטן הנבחרת ומה המדיניות שעליה יש לבסס את קביעת ההרכבים. 

לעומת זאת, קראתי את דבריו המעניינים של יבגני פוסטני, ואני מזדהה בחום עם טענתו ש"תפקידי הוא לשחק ולהשתדל לשחק כמה שיותר טוב על מנת לתרום להצלחת הקבוצה".

יבגני אינו מסכים עם מסקנתי שהסגל הנוכחי מיצה את עצמו. ברצוני להביא מספר נתונים סטטיסטיים המוכיחים שכושרם של רוב חברי הנבחרת נמצא בירידה בתקופה האחרונה. לאור מגמה זו מתחייבת לדעתי הצערת הסגל, אם ברצוננו להגיע להישגים משמעותיים בשנים הקרובות. 

להלן רשימת שחקני הנבחרת בשלוש האולימפיאדות האחרונות, והשוואת מד-כושרם הבין-לאומי (בשחמט קלאסי) בינואר 2010 לעומת ספטמבר 2012 (הנתונים לקוחים מאתר פיד"ה).

 

השחקן

ינואר 2010

ספטמבר 2012

שינוי

בוריס גלפנד

2761

2738

-23

אמיל סוטובסקי

2657

2687

+30

מקסים רודשטיין

2622

2634

+12

יבגני פוסטני

2648

2637

-11

בוריס אברוך

2656

2596

-60

איליה סמירין

2668

2632

-36

ויקטור מיכלבסקי

2610

2538

-72

מיכאל רויז

2657

2618

-39

 

אפילו אצל אמיל סוטובסקי, היחיד שהשיג עלייה משמעותית בתקופה האמורה, ניכרה ב-2012 מגמה של נסיגה הנובעת לדעתי מפעילותו (המבורכת כשלעצמה) כנשיא ACP. לעומת זאת, תמיר נבאתי שלא נכלל בהרכב הנבחרת עלה באותה תקופה מ-2489 ל-2590, ויש עוד כמה שחקנים צעירים שעם יותר עידוד יהיו לדעתי בקרוב "ברמה מספיק גבוהה בשביל להיכלל בסגל הנבחרת".

לסיום אאחל לכולנו שנה טובה עם הרבה הצלחות קבוצתיות ואישיות בשחמט. 

בכבוד רב, 

רם סופר

 ----------------------------------------------------------------------------------------------
 שבת  22 ספטמבר 2012  בשעה  20:51  כותב  האמן הבינלאומי  יוחנן אפק :
         
 
 

 חלק  ממכתב לרם סופר
 
  ביחס לזירת ההתגוששות האולימפית שנדחקה משום מה להיכל התהילה (האין זו, אגב, זילות מבישה נוספת של ההיכל?) : עיתונאות טובה טורחת  לבדוק את העובדות וגם את מערכת השיקולים עם הצדדים הנוגעים בדבר עוד בטרם גיבוש הדיעה ולא מתיימרת לדעת הכל מבלי לשמוע תחילה לפחות  את הקפטן והשחקנים . ולעצם העניין:  צריך להודות באומץ שהשחמט הישראלי הייצוגי שרוי בשנים האחרונות (מבלי לגרוע כהוא זה מהצלחותיו המזהירות של בוריס גלפנד)  בתהליך של נסיגה מתמדת 
אם אך לפני שנתיים-שלוש ניצבה ישראל במקום השלישי בדירוג העולמי ( עפ"י ממוצע מד הכושר של עשרת הבכירים כפי שמופיע באתר הפיד"ה) הרי כיום היא נדחקה אל מעבר לעשירייה הראשונה. את האשם המקצועי אין לחפש אפוא רק נקודתית בניהול הנבחרת באולימפיאדה (זוהי הדרך הקלה)  אלא בעיקר בתהליך הדרגתי שאחד הסימפטומים המדאיגים ביותר שלו  הוא הידלדלותן המשווע של  תחרויות בינלאומיות ראויות בארץ זה שנים רבות גם לגברים וגם לנשים. החסר הזה לא זו בלבד שהוא מאיט (אם לא חוסם) את דרכם של שחקנים צעירים נוספים אל הרמה הבכירה  
 אלא גם מסביר לפחות חלקית את מיעוט הפעילות של שחקנינו הבכירים ביחס לצמרת העולמית וכפועל יוצא את כושרם הלקוי                    ביום פקודה. את הביקורת יש להפנות אם כן ללא פחד , ללא מורא וללא משוא פנים
  גם לקברניטי השחמט הישראלי בעשור האחרון שמטפחים ללא לאות את תרבות השח המהיר על חשבון הדבר האמיתי.

 בצד הזירה המועדונית המשופעת באירועים מהירים (המכונים בה משום מה שח- אקטיבי ) לגיטימיים גם אם מרובים מדי
לטעמי ביחס לפעילות הכוללת, האיגוד אחראי על כך שכמה וכמה תארים לאומיים  מוכרעים בקצבים מזורזים מדי. תחרויות כאלו וגם תחרויות קלאסיות שאינן נערכות  
ברציפות של סיבוב מלא אחד ליום, אינן מכינות את השחקן למאמץ המנטאלי והפיזי שתובעת ממנו    תחרות רציפה ובמיוחד בדרג הבכיר. 
 
כל ההיבט הזה שיש לו השלכות על ההישגים הייצוגיים אינו זוכה לשום התייחסות בביקורתך ואם אתה רוצה אתה                                  יכול לצטט אותי אבל לא בהיכל התהילה בבקשה. 

אין שום סיבה לטרוד את מנוחת העולמים של דייריו שכבר אינם צד בויכוח.

ברכות    לשנה חדשה ומוצלחת יותר