יום חמישי ומנחם וורטהיים ואני בדרך לעפולה, וותיקי הישוב אמרו עליה שהיא העיר היחידה בארץ- הנמצאת מחוץ לעיר. יוצאים מוואדי ערה , יורדים לצומת מגידו, שדות העמק המצהיבים לאיטם נפרשים לפניך עם הרי נצרת לשמאלך, התבור וגבעת המורה ממולך ושומרון והרי הגלבוע על טל ועל מטר מימין , אני תמיד מתרגש כל פעם מחדש.אכן, עפולה היא מיוחדת.מוקפת בחקלאות והרים בהסטוריה עתיקה בכמויות, מבודדת לה בקצה הסרגל, בירת העמק.
אז למה נסענו לעפולה?
ביום רביעי, כבר לילה מתקשר אלי חברי- מורה הדרך מנחם וורטהיים ומציע לי לבוא איתו לעפולה לאליפות ישראל הפתוחה לשחמת בזק. הוא נרשם.
״יהיה מענין״ כך שח.
חמש דקות של חשיבה מעמיקה ואמרתי שאצטרף ונסענו.
והיה מענין, מאד מאד מענין בלשון של המעטה.
עריית עפולה אירגנה את הארוע בפארק יפייפה במבנה כיפתי רחב מימדים. עשרות שולחנות עמוסים ב 140 לוחות שחמת מסודרים חיכו למשתתפים . בעפולה, כך סיפר לנו ראש העיר- השחמט הוא חלק מתוכנית הלימודים. כמו תנ׳כ ופיזיקה. הגיעו למסקנה שהמשחק מפתח לילדים המחשבה במקצועות הריאלים וגם בשאר המקצועות.
הגיעו 270 מתחרים . ואני ממש שיפשפתי את עיניי- כמו נעמי בהאחזות הנחל בסיני. היו שם , כל היושב בציון. אני חוזר- כל היושב בארצנו : יהודים מן הנגב , הגליל המרכז, הגולן ,יהודה ושומרון מן הערים שבקצה הארץ דרך מושבים וקיבוצים לצד חרדים שהגיעו מן הישיבות בשחור לבן עם ציציות, ונשים חרדיות עם פיאות נוכריות. חיילים, דרוזים , ערבים , כיפות סרוגות , מתנחלים, מבוגרים, וילדים וילדות נערות ונערים שמשחקים ברמות הגבוהות ביותר מכל הגזרים .
שָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים שאין שום משחק או ספורט שמושך קהל כל כך מגוון. זה מטורף- ילד בן 12 מהרצליה נלחם כמו אריה בחרדית מבוגרת מאשדוד על הלוח, חסיד ברסלאו משחק נגד צעיר מקלאנסאווה , חייל עם טי שירט של גדוד צנחנים הוגרל לשחק מול צעיר מטמרה . והכל באווירה טובה, לוחצים ידיים עם הפתיחה, מחמיאים למפסיד בסיום והכל בתוך בועה קסומה של שחמת המנתקת אותך מן הפוליטיקה המלחמה, המצב בארצנו- כמו סוג של מדיטציה מרגיעה.
מנחם שלי שיחק, כמו כולם , 12 סיבובים- 5 ניצח, 5 הפסיד ו שתי תוצאות תיקו.
מתחריו היו מאשדוד, חיפה, לוד, רמת הגולן, טירה, קלנסווה, טייבה, קריית ים, פקיעין, נתניה וקריית אונו, כולם שחקני מועדונים שבהם מתערבבים כולם בכולם.
ואני, שתיכננתי לי תוכניות אלטרנטיביות כיצד להתחמק מן התחרות מצאתי עצמי מרותק לאולם והזמן טס לו וחלף במהירות רבה.
סיימנו במסעדה שאני מאד אוהב -״מפגש הכפר״ בתחנת הדלק בכניסה לכפר נין(שם הקים ישוע כאלישע שלנו, את בן האלמנה לתחייה מן המתים). הקבאב מומלץ וגם החומוס מצויין.
חזרנו הביתה שמחים וטובי לב ואני כל הזמן חשבתי - כמה עצוב שבמקום להילחם על הלוח עם 64 משבצותיו, אנו נלחמים איש ברעהו ובשכננו מלחמות אמיתיות.
אין על שח.